יצחק סצ'י נגד עיריית תל-אביב-יפו 

בג"ץ 97 / 1618

יצחק סצ'י נגד עיריית תל-אביב-יפו

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[16.6.1998]

לפני המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' גולדברג, ת' אור, א' מצא,
י' קדמי, ד' דורנר, י' טירקל

ביום 5.1.1997 המציאה המשיבה לעותר "דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה" בסכום כולל של 32,942.50 ש"ח. הדרישה התייחסה למאה חמישים וארבעה דוחות חניה שנרשמו לכלי רכב שהעותר היה רשום כבעליהם במועדים שונים החל ביום 11.7.1989 וכלה ביום 7.7.1996. בא-כוח העותר פנה במכתב למשיבה ובו טען כי שמונים ושמונה מבין הדוחות הנ"ל נרשמו לחובתו למעלה משלוש שנים לפני המועד שבו נדרש על-ידי המשיבה לשלמם ולכן הקנסות הכלולים בהם התיישנו ויש לבטלם. מכאן העתירה.

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994- (להלן - תיקון 39) נכנס לתוקפו ביום 23.8.1995. קודם לתיקון סווגו העבירות שבהן הואשם העותר כעוונות, ותקופת ההתיישנות שנקבעה לגביהן הייתה עשר שנים. התיקון שינה את הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא" כך שהעבירות הרלוונטיות סווגו על-פי התיקון כחטאים, ותקופת ההתיישנות שנקבעה לגביהן היא שלוש שנים. טענת העותר היא כי משנכנס התיקון לחוק לתוקפו, חל הסיווג החדש גם על העבירות שנעברו לפני תחילתו של התיקון וכתוצאה מכך חל הקיצור גם על עונשים שבמועד תחילתו של הסיווג החדש עדיין לא בוצעו וטרם התיישנו.

בית-המשפט העליון פסק:
א. לשונו של תיקון 39, מכלול הוראותיו ודברי ההסבר שליוו אותו מלמדים על תכליתו: קיצור תקופת התיישנותם של העונשים שבהם מדובר, ולמפרע (565ב).

ב. (1) בסעיף 4 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (לאחר תיקון 39) ניתן ביטוי ברור לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה, אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין שננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין שלא ננקטו. בנוסף קובע הסעיף, כי אפילו ניתן גזר-דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. בסיפה של הסעיף נשללה בפירוש ובלשון גורפת האפשרות שלהרשעה שהייתה לפני הביטול יהיו תוצאות בעתיד (565ז - 566א).
(2) בעניין הנדון לא חדל, אמנם, המעשה מלהיות עבירה, אולם הוא נמצא עומד, מכוח תיקון 39, במחיצתן של עבירות קלות יותר, שתקופת התיישנותן ותקופת התיישנות העונשים שהוטלו בגינן קצרות יותר. אותם צידוקים שמכוחם יש להפסיק את ביצועו של גזר-דין שניתן לפני ביטול האיסור, מצדיקים גם את קיצור התקופה שבמהלכה ניתן לבצע את גזר-הדין - קרי, תקופת התיישנותו של העונש - מקום שהאיסור כשלעצמו לא עבר מן העולם אלא שחומרתו נחלשה (566א - ב).
(3) הוראה המקצרת את תקופת התיישנותה של עבירה או את תקופת התיישנות העונש היא בגדר הוראה שבאה להקל עם העבריין, ולפיכך בהיעדר הוראה לסתור, יש להחיל אותה למפרע (568ו).

ג. אליבא דמשנה לנשיא ש' לוין:
(1) אין מקום להבחין בין התיישנות העבירה לבין התיישנות העונש, ואפילו קיימת הבחנה, הריהי פועלת לטובת החלת הדוקטרינה, החלה על התיישנות העבירה, על התיישנות העונש, מקל וחומר (570א - ב).
(2) הכלל שראוי להחילו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול (570ג - ד) .

ד. אליבא דשופט ת' אור:
(1) תיקון 39 כלל בסעיף 12 מנגנון, אשר איפשר לרשויות אכיפת החוק להיערך מבעוד מועד לשינוי הנורמטיבי הקבוע בו, ולפעול במהלך השנה שנקצבה עד כניסת החוק לתוקף לאכיפת פסקי-הדין בכל אותן עבירות אשר סיווגן עמד להשתנות מעוון לחטא (572ה).
(2) על-כן, החלתו של תיקון זה, באופן שהוא חל גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות. מדובר בהחלה אקטיבית אשר יוצרת איזון, שהמחוקק ראה אותו כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי-דין פליליים (572ו).

ה. אליבא דשופטת ד' דורנר:
(1) האינטרס החברתי שביסוד ההתיישנות הוא הצורך בשכחת העבר. ביצוע העונש הוא פן של טיפול בעבירה שיש לציבור אינטרס לשכוח אותה (574ה - ו).
(2) שינוי סיווגה של העבירה משקף שינוי בדעת החברה לגבי קטגוריית החומרה שהעבירה משתייכת אליה, על המשתמע מכך לגבי אינטרס הציבור במיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש (575ב).
(3) החלת תיקון 39 על תקופת ההתיישנות במקרה דנן אינה מהווה החלה רטרואקטיבית של הנורמה, אלא החלה אקטיבית מכאן ואילך. התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ובעניין דנן, על עונש שטרם בוצע. בכך בא לידי ביטוי הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית (575ד - ה).

ו. (דעת מיעוט - השופט א' מצא):
(1) השינוי בסיווג עבירות מ"עוון" ל"חטא" כשלעצמו אינו "דיוני" ואינו "מהותי" אלא מושגי. לשינוי מושגי יכולות להיות נפקויות שונות, מהן בעלות אופי דיוני ומהן מהותיות (553ו).
(2) גם בהנחה שהוראת דין הקובעת את תקופת התיישנותו של עונש היא דיונית, תחולתה של הוראה כזאת היא פרוספקטיבית (או "אקטיבית") אך לא רטרואקטיבית. משמע, שבהיעדר הוראה מפורשת המחילה את דין ההתיישנות החדש גם על עונשים שהוטלו בעבר, יחול הדין החדש רק על עונשים שהוטלו לאחר כניסתו לתוקף, ואילו על עונשים שהוטלו בעבר, אשר לא בוצעו וטרם התיישנו, יוסיף לחול דין ההתיישנות שהיה בתוקף ביום שבו הוטלו העונשים (555ו - ז).
(3) סעיף 5(ב) לחוק העונשין (לאחר תיקון 39), הקובע כי שינוי לקולה בעונש יחול גם על מי שהורשע בפסק-דין חלוט קודם לשינוי במידת העונש, אינו חל במקרה דנן, שכן לא שונו כאן מידת העונש או סוג העונש שחלו על עבירות החניה (556ו - ז).
(4) אכן, הרציונל שלפיו יש לתמוך בתחולה למפרע של חוק עונשי מקל זכה לעיגון סטטוטורי בסעיף 5 הנ"ל, אך לרציונל זה אין תחולה במקרה הנדון (558ז - 559ב).
(5) בשאלת תחולתו הרטרואקטיבית של שינוי בחוק המקצר את תקופת ההתיישנות, יש להבחין בין דין התיישנותה של עבירה שלא הוגש עליה אישום, לבין דין התיישנותו של עונש שהוטל על מי שכבר הורשע בביצועה של העבירה. טעם הדבר הוא, שהרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, המתבטא בביטול עבירה קיימת או בהקלת העונש שנקבע לעבירה, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי המקצר את התקופה שבגדרה ניתן להגיש אישום בגין העבירה, אך אינם תומכים בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש (560ו - ז).

ז. (דעת מיעוט - השופט א' גולדברג):
(1) משקלה של התיישנות העונש במערכת זכויות הפרט הוא נמוך משום שברוב רובם של המקרים המדובר בהתחמקות של נאשם שכבר נגזר דינו מביצוע העונש, ו"האשמה" לחלוף הזמן רובצת כולה לפתחו, ולא לפתחן של רשויות אכיפת החוק (570ז - 571א).
(2) החלה רטרואקטיבית של תקופת ההתיישנות החדשה (המקוצרת), היא שפוגעת בציבור. שכן, יש בה מסר שלילי לצייתנים שבציבור, כי ההתחמקות מביצוע גזר-הדין משתלמת. על-כן, אין לעודד תופעה כזו, הפוגעת במערכת אכיפת החוק (571ב - ג).

ח. (דעת מיעוט - השופט י' קדמי):
(1) על בית-המשפט להטות אוזן קשבת לפרשנות שעל-פיה מקום שאדם יוצר במכוון מצב המסכל את מימושו של עונש שהוטל עליו, רואים את התקופה שבה קיים אותו "מצב מסכל", כתקופה שבה נפסק מירוץ ההתיישנות (573ד).
(2) העותר נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו במכוון ובהפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו; די בטעם זה לבדו, כדי לסגור בפניו את דלתות בית-המשפט מהטעם שעתירתו לוקה בחוסר ניקיון כפיים מופגן (573ז - 574א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
- פקודת המסים (גביה).
- חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, סעיפים 9, 10, 228, 229, 230.
- חוק הפרשנות, תשמ"א1981-, סעיף 3 (המונחים "חטא", "עוון").
- חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994-, סעיפים
1, 12.
- חוק העונשין, תשל"ז1977-, סעיפים 4, 5, 5(א), 5(ב), 24, 61, 61(א)(1), 499.
- חוק מטבע השקל החדש, תשמ"ה1985-.
- פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-.
חקיקת משנה שאוזכרה:
- צו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז1976-, התוספת, חלק ג', סעיף 1(א).
הצעות חוק שאוזכרו:
- הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב1992-, סעיף 62.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570.
[2] בג"ץ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד ואח', פ"ד לה(1) 292.
[3] עש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 186.
[4] עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765.
[5] ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' ר' הינדלי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מט(1) 45.
[6] בר"ע 3/73 י' גלעד ואח' נ' סופר ואח', פ"ד כז(1) 596.
[7] ע"א 27/64 ד"ר בדר, עו"ד נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, ואח', פ"ד יח(1) 295.
[8] בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח',
פ"ד נ(3) 837.
[9] ע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 388.
[10] ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 486.
[11] ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778.
[12] מ"ח 6148/95, בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334.
[13] בג"ץ 3480/91 ברגמן נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, מחוז תל-אביב, ואח', פ"ד מז(3) 716.
[14] דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות ואח' נ' המועצה האזורית עמק לוד ואח', פ"ד נא(3) 661.
[15] בג"ץ 2832/96 בנאי ואח' נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ואח', פ"ד נ(2) 582.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[16] ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב, תשמ"ז; כרך ג, תשנ"ב).
[17] א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (תשנ"ג).
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[18] ש"ז פלר "'רטרואקטיביות' - מהי ואימתי?" משפטים יב (תשמ"ב-תשמ"ג) 129.
שונות:
[19] 21 Am. Jur. 2d (Rochester and San Francisco, 1981).
מקורות המשפט העברי שאוזכרו:
[א] קהלת, ג, כא.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 12.3.1997. העתירה התקבלה ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של השופטים א' מצא, א' גולדברג וי' קדמי. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
אילן בומבך _ בשם העותר;
רחל אביד, יגאל אנושי - בשם המשיבה.
פסק-דין
השופט א' מצא
עבירת "עוון" סווגה מחדש כעבירת "חטא". כתוצאה משינוי הסיווג נתקצרה תקופת התיישנותו של העונש המוטל בגין העבירה. עיקר עניינה של העתירה שלפנינו הוא בשאלה אם קיצור תקופת ההתיישנות חל "למפרע", היינו גם על עונש (אשר טרם הוחל בביצועו) שהוטל על העבירה לפני שינוי סיווגה מ"עוון" ל"חטא".

רקע עובדתי

2. ביום 5.1.1997 המציאה המשיבה (עיריית תל-אביב-יפו) לעותר "דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה" בסכום כולל של 32,942.50 ש"ח. בדרישת המשיבה צוין, כי על החוב חלות הוראות פקודת המסים (גביה), ולפיה מוסמכת המשיבה, בין השאר, לעקל את רכבו של העותר.
העותר הגיב על הדרישה באמצעות עורך-דינו. במכתבו למשיבה (מיום 22.1.1997) כתב בא-כוח העותר, כי "למיטב ידיעתו וזכרונו (של העותר - א' מ') אין לחובתו כל חוב בגין דו"חות חניה"; וכי העותר "לא עבר עבירות חניה ואם קיבל בעבר דו"ח חניה - הוא שילם את סכומו". להלן נטען, כי "מכל מקום לא הובא לידיעתו (של העותר - א' מ') דבר קיומם של דו"חות החניה, ועל כן דרישת התשלום (של המשיבה - א' מ') אינה חוקית". עם זאת, ביקש בא-כוח העותר לקבל את פרטי עבירות החניה שבגינן נרשמו הדוחות והוטלו הקנסות.
ביום 25.2.1997 שלחה המשיבה לבא-כוח העותר פירוט של מאה חמישים וארבעה דוחות חניה שנרשמו לכלי רכב שהעותר היה רשום כבעליהם. כעולה מן הפירוט, המדובר בדוחות שנרשמו במועדים שונים, החל מיום 11.7.1989 וכלה ביום 7.7.1996. למחרת היום (26.2.1997) שיגרה המשיבה לעותר דרישת תשלום חדשה, בלוויית שוברים לביצוע התשלום. בשוברים צוין "לתשלום עד תאריך 5.3.1997". בדרישה נאמר, כי אם לא ימלא העותר אחרי דרישת התשלום, יעוקלו מיטלטליו לשם מכירתם לכיסוי החוב, תוך חיובו בהוצאות.
ביום 5.3.1997 הגיב בא-כוח העותר על הדרישה החדשה. במכתבו נאמר, כי הדרישה מיום 26.2.1997 נתקבלה אצל העותר רק ביום 4.3.1997, היינו בערב היום שצוין כמועד אחרון לתשלום. להלן ציין, כי מעיון בתדפיס הדוחות עולה כי לפחות שמונים ושמונה מתוך הדוחות מתייחסים לתקופה שלפני פברואר 1994, היינו למעלה משלוש שנים לפני המועד שבו נדרש העותר לשלמם. משחלפו שלוש שנים, נטען במכתב, התיישנו הקנסות שבהם חויב העותר לפי דוחות אלה, ושוב אין העירייה זכאית לגבותם מן העותר. במכתב נדרשה המשיבה "לבטל את הדו"חות שהתיישנו" וכן לחזור בה מכוונתה להפעיל נגד העותר את פקודת המסים (גביה). משלא קיבל, בתוך הימים הקרובים, תשובה לפניית בא-כוחו, הגיש העותר את העתירה שלפנינו.

גדר המחלוקת

3. בעתירה, שעם הגשתה ניתנו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים, מבקש העותר מתן צו הקובע כי הקנסות על עבירות חניה, שבוצעו על-ידיו (כטענת המשיבה) לפני למעלה משלוש שנים, בטלים מחמת התיישנות. כזכור, במהלך חילופי הדברים בין הצדדים, שקדמו להגשת העתירה, כפר העותר גם בעצם ביצוען של עבירות חניה כלשהן. ואולם בעתירתו שוב לא חזר העותר על הכחשת העבירות, אלא הגביל את עצמו לטענת התיישנות הקנסות בלבד. אם כן, זו הטענה היחידה העומדת להכרעתנו. לפיכך לא אעסיק את עצמי בטענה (אותה העלה בא-כוח העותר בהתכתבות עם המשיבה), כי רק בינואר 1997 קיבל העותר מן המשיבה לראשונה דרישה לתשלום הקנסות וכי עד לקבלת הדרישה האמורה לא ידע דבר על אודות דוחות חניה כלשהם שנרשמו לו. אכן, אילו ביקש לעמוד על טענה זו, היה על העותר לסמוך על טענת התיישנות העבירה. אך הוא הסתפק בטענה שהקנסות התיישנו. לפיכך אדרש רק לשאלות הצריכות לטענה זו.

4. שאלה עובדתית שנותרה במחלוקת בין הצדדים היא, אם מאז מועדי רישום הדוחות ועד שהומצאה לעותר (בינואר 1997) הדרישה המקובצת לתשלום הקנסות, שיגרה המשיבה לעותר הודעות חוזרות על הקנסות ודרישות לשלמם. העותר, כזכור, טען, כי מעולם לא קיבל מן המשיבה כל הודעות או דרישות חוזרות כאלה. טענה זו הוכחשה על-ידי המשיבה. בתצהיר התשובה מטעמה נאמר, כי במועדים שונים שוגרו לעותר הודעות ודרישות לתשלום הקנסות. כן נטען, כי כל ההודעות והדרישות שוגרו אליו על-פי כתובתו המופיעה ברישומי משרד התחבורה ובמרשם האוכלוסין, ולפיכך אין לקבל את טענתו התמוהה כי המסמכים הרבים ששוגרו אליו לא נתקבלו אצלו.

הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדוח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו. מכאן, שאילו קיבלנו את טענת המשיבה, כי מאז שנרשמו לעותר דוחות החניה הראשונים שבה והציגה לו, מפעם לפעם, דרישות חוזרות לתשלום הקנסות, היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלת התיישנותם של הקנסות. אך אני סבור, כי בנסיבות העניין היה על המשיבה לתת תשובה מפורטת יותר לטענת העותר, וכי במה שנאמר בתצהיר התשובה מטעמה אין משום מענה מספיק לטענתו. בנסיבות אלו יש לדון בטענת ההתיישנות על יסוד ההנחה, כי מאז שהומצאו לעותר דוחות החניה המקוריים ועד להמצאתה של הדרישה המקובצת, לא קיבל העותר מן המשיבה כל הודעות או דרישות נוספות בנוגע לתשלום הקנסות. אבקש להטעים כי הנחה זו הנני מאמץ לצורכי הדיון בטענת ההתיישנות בלבד, בלי שאקבע דבר ביחס לאמיתות טענתו של העותר ובלי שאתייחס למשמעות שיכולה להיות לקבלתה למטרות אחרות.

המסגרת המשפטית

5. עבירות החניה שבגינן נקנס העותר הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט. סדרי הדין באשר לעבירות אלה קבועים בסעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי. במועדים הרלוונטיים לענייננו קבע סעיף 229 לחוק, כי המועד לתשלום הקנס על-פי הודעת תשלום הקנס הוא שלושים ימים מיום המצאת ההודעה, וכי לאחר שלושים יום, אם האדם שאליו הופנתה ההודעה לא שילם את הקנס ולא הודיע שברצונו להישפט על העבירה, הוא מחויב בתשלום כפל הקנס. מועד זה - שבו מחויב מקבל ההודעה בתשלום כפל הקנס, ושבו רואים אותו כמי שהורשע בדינו - הוא המועד שבו הופך החיוב בקנס לחלוט, ובו מתחילה תקופת ההתיישנות של העונש.

6. נושא התיישנותם של עונשים מוסדר בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, כלהלן:
10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו -
(1) בפשע - עשרים שנים;
(2) בעוון - עשר שנים;
(3) בחטא - שלוש שנים".
"התיישנות
ענשים
מהוראת סעיף 10 עולה, כי אורך תקופת ההתיישנות של עונש תלוי בסיווגה של העבירה שבגינה הוטל - כ"פשע", "עוון" או "חטא". בענייננו, אין מחלוקת כי העבירות שהעותר הורשע בהן אינן בגדר "פשע", והשאלה היא אם הן בגדר "עוון" או "חטא".
7. מהות סיווגן של עבירת "עוון" ושל עבירת "חטא", וההבחנה בינותן, נלמדו לפנים מהגדרת סוגיהן של עבירות אלו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-:
"'חטא' - עבירה שענשה מאסר לא יותר מחודש אחד, ואם ענשה קנס בלבד - לא יותר ממאתיים שקלים;
...
'עוון' - עבירה שענשה מאסר יותר מחודש ולא יותר משלוש שנים, ואם ענשה קנס בלבד - יותר ממאתיים שקלים".
ודוק: המושג "שקלים" בהגדרות אלו התייחס לשקלים ישנים.
ביום 23.8.1995 נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994- (להלן - תיקון 39). בתיקון 39 שונו הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא", וכך הוגדרו הם בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז1977-:
24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן:
(1) 'פשע' - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים;
(2) 'עוון' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;
(3) 'חטא' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום".
"סיווג
עבירות

עבירות העותר - "חטא" או "עוון"?

8. עונשן של עבירות החניה נושא ענייננו הוא קנס בלבד, והקנס הקבוע לצדן אינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס, ולא נקבע לו סכום (ראו סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין). לפיכך אין מחלוקת כי על-פי סיווגן דהיום (בסעיף 24 לחוק העונשין) נופלות עבירות החניה האמורות בגדר "חטא", ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן היא שלוש שנים. כולי עלמא לא פליגי, כי הקנסות על עבירות חניה שהוטלו על העותר במהלך שלוש השנים שלפני קבלת דרישת התשלום על-ידיו, לא התיישנו. השאלה היא מה דין הקנסות שהוטלו עליו, והפכו לחלוטים, למעלה משלוש שנים לפני קבלת דרישת התשלום. קנסות אלה הוטלו על העותר לפני ינואר 1994, וממילא לפני יום 23.8.1995, היום שבו נכנס לתוקף תיקון 39. מן הפירוט שהציגה המשיבה עולה, כי שיעור הקנס שנקבע לצדן של העבירות בתקופה האמורה (שבה נרשמו הדוחות והוטלו הקנסות) עלה על סך מאתיים שקלים ישנים. מכאן, שעל-פי סיווגן הקודם (שנקבע בסעיף 3 לחוק הפרשנות) היו העבירות בגדר "עוון", ועונשו של "עוון" (כפי שכבר נוכחנו) אינו מתיישן אלא מקץ עשר שנים. ויצוין, כי המוקדמים ביותר מבין הדוחות שבגדרם נקנס העותר נרשמו בשנת 1989, היינו פחות מעשר שנים לפני המועד שבו קיבל העותר את דרישת התשלום של המשיבה. והמסקנה הנובעת מנתונים אלה היא, כי אף אחד מהקנסות שהוטלו על העותר לא התיישן.

9. בא-כוח העותר טען, כי גם על-פי הסיווג הישן (שעמד בתוקפו לפני תחילתו של תיקון 39) יש לסווג את עבירות החניה כ"חטאים" ולא כ"עוונות". מכאן, מבקש הוא להעלות, שגם אלמלא תיקון 39, העונשים על עבירות החניה התיישנו בתום שלוש שנים.
בטיעונו זה נאחז בא-כוח העותר, בעיקר, בחוסר ההיגיון הטמון, לדעתו, בסיווג העבירות הללו כ"עוון". בהגדרות שבסעיף 3 לחוק הפרשנות נקבע קנס בגובה מאתיים שקלים ישנים כקו פרשת המים המבדיל בין "עוון" לבין "חטא". דא עקא, כי בתוך זמן קצר לאחר חקיקת חוק הפרשנות (בשנת תשמ"א1981-) נשחק ערכו של הסכום האמור בקצב גובר והולך, עד שביום 1.1.1986 - "היום הקובע" לעניין חוק מטבע השקל החדש, תשמ"ה1985- - הסך מאתיים שקלים ישנים הפך לעשרים אגורות חדשות. סכומי הקנסות עודכנו בהדרגה אך הסכום שנקבע בהגדרת סעיף 3 לחוק הפרשנות לא שונה. כל קנס שבית-המשפט הוסמך להטילו עלה על הסכום הזעום שלפי סעיף 3 הבחין בין "חטא" לבין "עוון". מכאן, שעל-פי לשון הכתוב, כל עבירת קנס הפכה ל"עוון". מצב זה, טוען העותר, אינו מתקבל על הדעת. סיווגה של עבירה - טוען הוא - חייב להיגזר מדרגת החומרה שהמחוקק ביקש לשוות לה. עבירות חניה נתפסות כעבירות קלות, אולי הקלות שבכל העבירות. סיווגן ההולם הוא כעבירות "חטא", ואין להשלים עם פירוש המסווגן בדרגת חומרה בינונית של "עוון". מטעמים אלה מבקשנו פרקליט העותר לאמץ נוסחאות פרשניות נפתלות שבעזרתן ייקבע כי גם בעת ביצוע עבירות החניה שבגינן נקנס העותר, נפלו עבירות אלו לגדר "חטא".

10. טענה זו דינה להידחות. חוק טעון פירוש לפי תכליתו, ואכן יש שפירוש מילולי של חוק יחטא לתכליתו. כאשר פירוש מילולי דווקני של חוק מביא לגרימת עוול, קמה לכאורה הנחה שמילות החוק אינן מבטאות את תכליתו. במקרה כגון זה אכן נוטה בית-המשפט להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולתור אחר פירוש תכליתי שבכוחו לתקן את המעוות ולהוביל לתוצאה טובה וסבירה יותר. אך המקרה שלפנינו אינו מסוג זה. מחד גיסא, ניצבים אנו כאן בפני הוראת חוק שלשונה ברורה לחלוטין. בסעיף 3 לחוק הפרשנות הגדיר המחוקק, הגדר היטב, את הקו המבדיל בין "עוון" לבין "חטא", ובהירותה של ההגדרה נותרה בעינה גם כאשר מיקום הקו השתנה, עקב השינויים בשווי המטבע. עבירת-קנס, אשר הקנס המרבי הקבוע לצדה עולה על מאתיים שקלים ישנים, סווגה עד לתחילת תיקון 39 כ"עוון"; והעונש המרבי בגין עבירותיו של העותר, במועד שבו עבר אותן, אכן עלה על מאתיים שקלים ישנים. ומאידך גיסא, אינני רואה יסוד לטענת העותר, כי סיווג העבירות שנעברו על-ידיו עד לתיקון 39 כעבירות "עוון", גורם לו עוול ששומה על בית-המשפט לחתור לתיקונו. התוצאה המעשית היחידה מן הסיווג האמור, שהעותר לא יופטר מחבותו לסלק את הקנסות שהוטלו עליו כדין ושבמשך שנים חדל והתחמק מלשלמם, ובכך אין משום גרימת עוול לעותר. אינני מזלזל, חלילה, בחשיבות סיווגן של עבירות. כן מקובל עליי, שקביעת קו הגבול בין קבוצות של עבירות, לשם מיונן ל"סוגים" (קטגוריות), אינה יכולה להיות מנותקת מן החומרה היחסית השונה הגלומה בכל אחת מן הקבוצות המועמדות לסיווג. אם הסיווג הישן חוטא לדרגת חומרתה היחסית של העבירה, מוטל על המחוקק לעשות לתיקון המעוות, וכך אמנם עשה המחוקק בענייננו. אך כל עוד לא שונה הסיווג הישן, יש לפרשו ככתבו וכלשונו.

תחולה רטרואקטיבית לסיווג החדש

11. ואולם בפי בא-כוח העותר הייתה גם טענה חלופית, שלמעשה היא טענתו העיקרית. הטענה היא, כי גם אם בשעתן היו עבירות החניה של העותר מסוג "עוון", הרי משנכנס לתוקף תיקון 39, אשר (בסעיף 24 לחוק העונשין) סיווג עבירות אלו כ"חטא", חל הסיווג החדש גם על העבירות שנעברו לפני תחילתו של תיקון 39. אחת מתוצאותיו הנגזרות של שינוי הסיווג היא קיצור תקופת ההתיישנות של העונש המוטל בגין העבירות שסיווגן שונה, והדין המורה על קיצור זה חל, מניה וביה, גם על עונשים שבמועד תחילתו של הסיווג החדש עדיין לא בוצעו וטרם התיישנו. הטענה היא אפוא, כי לשינוי סיווגן של עבירות החניה, על התוצאה הנגזרת מכך לעניין התיישנות הקנסות, יש תחולה רטרואקטיבית.
לתמיכת עמדתו, העלה בא-כוח העותר שלוש טענות. ראשית, הסתמך על ההנחה, כי הוראת דין הקובעת תקופת התיישנות היא בעלת אופי "דיוני" (להבדיל מ"מהותי"). בהקשר זה טען, כי להוראות דיוניות, מקום בו לא נקבע במפורש אחרת, יש, ככלל, לייחס תחולה רטרואקטיבית. שנית, טען, כי לתחולתו הרטרואקטיבית של דין ההתיישנות החדש (הנגזר משינוי סיווגה של העבירה) מצויה אחיזה בהוראת סעיף 5 לחוק העונשין, כפי שנחקק במסגרת תיקון 39. שלישית, הוסיף וטען, כי שינוי הסיווג, כשלעצמו, וכן נגזרותיו (לרבות קיצור תקופת התיישנותם של הקנסות), מהווה נורמה עונשית מקלה ביחס לנורמה הקודמת, וכי כלל בל-יעבור הוא שהוראה עונשית חדשה, שתוכנה מקל עם הנאשם ביחס לתוכנה של ההוראה הקודמת, יש לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיבית, גם אם לפי סיווגה אינה הוראה דיונית אלא מהותית.

שינוי הסיווג מ"עוון" ל"חטא" - דיוני או מהותי?

12. תיקון 39 הביא בכנפיו שינויים רבים. לענייננו, הוא שינה את הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא". בכך הוא הביא שינוי בסיווגן של כמה עבירות, וחלק מהעבירות שהיו מסווגות קודם כ"עוון" הפכו ל"חטא". שינוי זה בסיווג, מה טיבו? האם הוא "דיוני" או "מהותי"? האם תחולתו היא "רטרואקטיבית", למפרע, או "פרוספקטיבית", מיום חקיקתו ואילך?
לגישתי, השינוי בסיווג העבירות, כשלעצמו, אינו "דיוני" ואינו "מהותי", אלא מושגי. מצד ההבחנה בין "דיוני" ל"מהותי" השינוי המושגי הוא ניטרלי, שכן, לשינוי המושגי יכולות להיות נפקויות שונות, מהן בעלות אופי דיוני ומהן מהותיות. נתקיים בו, בשינוי זה, "פלגינן דיבורא", שלעניינים מסוימים הוא דיוני ולעניינים אחרים הוא מהותי. טול, לדוגמה, את העבירה של קשירת קשר, כמשמעה בסעיף 499 לחוק העונשין. עבירה זו ישימה ביחס לעבירת פשע (קשר לביצוע פשע) או ביחס לעבירת עוון (קשר לביצוע עוון), אך אינה ישימה ביחס לעבירה מסוג חטא. שינוי מושגי, שיוציא עבירה פלונית מגדר "עוון" ויהפוך אותה ל"חטא", יוציא את מעשה קשירת הקשר לביצועה מגדר עבירה על-פי סעיף 499 ויהפוך אותו לבלתי עניש. עינינו הרואות כי בהקשר זה, לשינוי המושגי תהיה תוצאה מהותית מובהקת. מעשה המהווה עבירה יחדל בעטיו מלהוות עבירה. הנח, לעומת זאת, תיקון בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- אשר יורה, כי אין להרשיע אדם בעבירה מסוג פשע על-פי עדות יחידה כשבחומר הראיות אין דבר לחיזוקה. שינוי בסיווג עבירה, שנעברה לפני התיקון, מ"עוון" ל"פשע" (או להפך), יביא עמו שינוי בהחלת דיני הראיות לגבי אותה עבירה. אף כאן המדובר בשינוי מושגי הנוגע לסיווג העבירה, אך בהקשרו הנוכחי נפקותו הינה בעלת אופי דיוני מובהק. נמצא כי לשינוי בסיווגה של עבירה יכול שתהיינה תוצאות דיוניות ויכול שתהיינה תוצאות מהותיות. המשמעות המתבקשת מכך היא, כי בשינוי הסיווג, כשלעצמו, אין כדי להעמיד אמת-מידה להגדרת נפקויותיו של השינוי כדיוניות או כמהותיות. שינוי הסיווג, כפי שהצענו, אינו אלא שינוי מושגי, ואת נפקותו - אם דיונית היא או מהותית - יש להגדיר על-פי ההקשר הקונקרטי שבו נדרשת קביעת הנפקות.

13. כלום הוראת דין המשנה את תקופת התיישנותו של עונש היא "דיונית" או "מהותית"? דומה שפסיקתנו טרם התייחסה במישרין לשאלה זו. אך פעמים אחדות עמדה לפני בית-המשפט השאלה, אם חיקוק הקובע את דין התיישנותה של עבירה שייך לתחום הדין המהותי או לתחום הדין הדיוני. בראשית הדרך עוררה הסוגיה חילוקי דעות (ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן - פרשת נאשף [1]). לימים רווחה הדעה כי התיישנות העבירה שייכת לתחום הדין הדיוני (ראו בעיקר את פסק-דינו של השופט ש' לוין בבג"ץ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד ואח' (להלן - פרשת פלוני [2]). לכאורה נראה כי התומכים בגישה זו מזהים את פועלה של התיישנות העבירה כהגבלת המועד להגשת אישום (limitation of action), להבדיל ממחיקת העבירה וביטולה מעיקרא (prescription) אך דומה כי "שאלת פועלה של הוראת התיישנות מעבר לאמור לעיל, היינו, אם יש בכוחה להפקיע את אופיו הפלילי של המעשה, לא הוכרעה עד כה במשפטנו" (הנשיא שמגר בעש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל  [3], בעמ' 190). פרופ' פלר מסווג את מושאי ההתיישנות בתחום דיני העונשין, הן לעניין העבירה והן לעניין העונש, כביטויים של סייג למימוש האחריות הפלילית. לעניין העבירה מונעת ההתיישנות את מימוש האחריות הפלילית ולעניין העונש מונעת ההתיישנות את ביצוע העונש שהוטל על מי שכבר חויב בדין (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב) [16], בעמ' 622). ולשיטתו, ההתיישנות, על שני ביטוייה האמורים, אינה דיונית אלא "קטיגוריה מהותית, של הדין הסובסטנטיבי" (שם, בעמ' 623).
בענייננו, אינני רואה הכרח לפסוק אם התיישנותו של עונש, מהותית היא או דיונית. שכן, סיווגה כמהותית או כדיונית אינו סוף פסוק לעניין שאלת תחולתה הרטרואקטיבית. ראשית, האמירה הנפוצה, שלדין דיוני יש תחולה רטרואקטיבית, אינה מדויקת, ולאמיתו של דבר, רוב ההוראות הדיוניות שעליהן נאמר בפסיקה כי הינן בעלות תחולה רטרואקטיבית, אינן כאלה. דין חדש בתחום סדרי הדין או הראיות אכן יחול על כל הליך שהדיון בו מתנהל והולך בזמן כניסתו לתוקף של הדין החדש. אף שההליך עוסק בעניין שהתרחש לפני תחילתו של הדין החדש, החלת הדין החדש על ההליך העוסק בו אינה החלה רטרואקטיבית. האירוע שעליו מוחל הדין החדש אינו העניין שעליו סב הדיון בהליך, אלא ההליך עצמו, והחלת הדין הדיוני החדש על ההליך אינה החלה רטרואקטיבית, אלא החלה "אקטיבית" (ראו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת ארביב [4]), דברי השופט ברק בעמ' 786; ומאמרו של פרופ' ש"ז פלר "'רטרואקטיביות' - מהי ואימתי?" [18]). שנית, לשאלה אם להתיישנותו של עונש יש תחולה רטרואקטיבית, ניתן להשיב באימוץ לשונו של השופט זילברג, "כי את ספירת-ההשפעה של זוג המושגים האנטיתטיים 'מהותי-דיוני', חוצים שתי וערב גורמים ושיקולים אחרים, והללו משפיעים אף הם על ה'פרוספקטיביות' או 'רטרוספקטיביות' של חוק ההתיישנות החדש..." (בפרשת נאשף הנ"ל [1], בעמ' 583). לא זה בלבד שהרציונל שביסוד התיישנות העונש כורך גם אינטרסים החורגים משאלת טובתו של העבריין, אלא שגם עניין טובתו של העבריין לא בהכרח מתיישב עם ייחוס תחולה רטרואקטיבית לדין התיישנות חדש. הלוא דין התיישנות חדש עשוי אף להאריך את תקופת התיישנותו של עונש, ואם משום היותו "דיוני" נחיל אותו למפרע, עשוי הוא להחיות ולחדש עונשים שהתיישנו ולפעול לרעתו של העבריין (ראו: פרשת נאשף הנ"ל [1], בעמ' 585). ושלישית, לא למותר להוסיף, כי שיוכה של הוראת דין לתחום הדין הדיוני אינה פוטרת את הפרשן מן החובה לבחון, אם על-פי תכליתה של ההוראה אין לפרשה כבעלת תחולה פרוספקטיבית. על אותו רעיון, אם כי בהיפוך היוצרות, עמד השופט ש' לוין בפרשת פלוני הנ"ל [2], בעמ' 303:
"... אין אנו עוסקים, בסוגיה שלפנינו, אלא בהוראה של פרשנות החלה אך בהיעדר קביעה לסתור על-ידי המחוקק. מקום בו משתמעת מדבר החקיקה הנדון כוונה, שהוראה תהיה רטרוספקטיבית למרות היותה מהותית נוהגים לפי כוונת המחוקק ולא לפי כללי פרשנות גרידא...".
דעתי, לגוף העניין, הינה, כי גם בהנחה שהוראת דין הקובעת את תקופת התיישנותו של עונש היא דיונית, תחולתה של הוראה כזאת היא פרוספקטיבית (או "אקטיבית"), אך לא רטרואקטיבית. משמע שבהיעדר הוראה מפורשת המחילה את דין ההתיישנות החדש גם על עונשים שהוטלו בעבר, יחול הדין החדש רק על עונשים שהוטלו לאחר כניסתו לתוקף. ואילו על עונשים שהוטלו בעבר, אשר לא בוצעו וטרם התיישנו, יוסיף לחול דין ההתיישנות שהיה בתוקף ביום שבו הוטלו העונשים. עמדה זו אנמק להלן, בגדר הדיון בהנחתו הנטענת של בא-כוח העותר, כי נורמה עונשית מקלה לעולם תפורש כבעלת תחולה רטרואקטיבית. קודם שאעשה כן אבקש להתייחס לטענת בא-כוח העותר בדבר תחולתה על ענייננו של הוראת סעיף 5 לחוק העונשין.

סעיף 5 לחוק העונשין

14. סעיף 5 לחוק העונשין (כחקיקתו במסגרת תיקון 39) קובע:
5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.
(ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה".
"שינוי חיקוק
לאחר עשיית
העבירה
סעיף 5 לחוק העונשין קובע את תחולתן הרטרואקטיבית של נורמות פליליות מקלות. סעיף 5(א) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף בטרם ניתן פסק-דין חלוט לגבי העבירה. על-פי סעיף 5(א), שינוי הנוגע להגדרת העבירה, לאחריות לביצועה (לרבות הסייגים לאחריות) או לעונש הקבוע בגינה, המקל עם העושה (החשוד או הנאשם), יחול גם על עניינו. סעיף 5(ב) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף לאחר שפסק-הדין הפך חלוט. סעיף 5(ב) מורה, כי שינוי מקל במידתו או בסוגו של העונש שנקבע לעבירה, ייושם גם לגבי מי שעונשו בשל אותה עבירה נגזר עליו קודם לתיקון המקל, אף שפסק-דינו נעשה חלוט.
דוחות החניה, שבגדרם נקנס העותר, הפכו זה מכבר לפסקי-דין חלוטים. מכאן שענייננו מצוי לכאורה בתחומיו של סעיף 5(ב). טענת בא-כוח העותר היא, כי התיישנות עונש, כאחת מנגזרות שינוי סיווגן של העבירות שבגינן הוטל העונש, אף היא בגדר שינוי לקולה בעונש, שסעיף 5(ב) מחיל אותה גם על מי שדינו נגזר בפסק-דין חלוט. בטענה זו אין כל ממש. סעיף 5(ב) מגביל עצמו, במפורש, לשני שינויים מקלים אפשריים הנוגעים לעונש: שינוי במידת העונש (כגון, שעונשה הקבוע של עבירה שונה משתי שנות מאסר לשנה אחת) או שינוי בסוג העונש (כגון, שעונש המאסר שנקבע לעבירה בוטל ומעתה עונשה הוא קנס בלבד). אף אחד מאלה לא קרה בענייננו, שכן, סיווגה של העבירה כעבירת קנס בלבד לא שונה ואילו מידתו של העונש (גובהו של הקנס), אם וככל ששונה, לא שונה לקולה.

תחולה רטרואקטיבית

15. "תחולה רטרואקטיבית" - מהי? במאמר מוסגר אעיר, כי בדומה לשופט בך, בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' ר' הינדלי ואח' וערעור שכנגד [5], בעמ' 68, אף אני מעדיף, לעניין החלתו ותחולתו למפרע של חוק, את המושג "תחולה רטרואקטיבית" על-פני המושג "תחולה רטרוספקטיבית" המתאים לציין את נקודת המבט לפרשנותו של חוק שתחולתו היא רטרואקטיבית. ובכן, תחולתו הרטרואקטיבית של חוק משמעה הוא, כי החוק חל גם על אירועים שהתרחשו ומצבים שחדלו מלהתקיים לפני שהחוק הוחק. בלשונו של השופט ברק (בפרשת ארביב הנ"ל [4], בעמ' 777):
"על רקע זה ניתן לומר, כי חקיקה היא רטרוספקטיבית, אם היא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות או אירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף".
החזקה הפרשנית קובעת, כי חוק אינו פועל למפרע. ביסוד חזקה זו ניצבת התפיסה כי החלת חוק למפרע, על מעשים שנסתיימו ועל זכויות שנרכשו, פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות, בעקרון שלטון החוק, בעקרונות הצדק וההגינות וכן בוודאות וביציבות של המצב המשפטי (פרשת ארביב [4], בעמ' 777-776). עם זאת, "כוחו של המחוקק לחוקק חוק בר-תוקף למפרע אינו מוטל בספק, ומקום שהדבר לא נאמר במפורש, אך משתמע ממטרת התחיקה, חייב בית-המשפט לפסוק על-פי הדין החדש לגבי עיסקה שנעשתה קודם לכן" (מ"מ הנשיא השופט זוסמן בבר"ע 3/73 י' גלעד ואח' נ' סופר ואח' [6], בעמ' 600). בהביאו דברים אלה, תוך הסכמה, מסביר השופט ברק (בפרשת ארביב [4], בעמ' 775), כי בהכרעת השאלה, אם משתמעת כוונה שלחוק תהא תחולה רטרואקטיבית, פועל בית-המשפט על-פי כללי הפרשנות הרגילים. כדבריו
(בעמ' 776-775):
"בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על-פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על-פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך יש לקבוע את תכליתו של החוק ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו".
אפשר שהגשמת תכליתו של חוק תחייב לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיבית, אף שפריסתו לעבר תפגע (או עלולה לפגוע) בזכויות קנויות ובוודאות המשפטית. אך יש שחוק שעל-פי תכליתו יש לפרשו כחל למפרע, הוא בעל תכלית מיטיבה; משמע שהחלתו למפרע מיועדת להיטיב עם הנוגעים בדבר ואינה עלולה לפגוע בהם. במקרה כגון זה יקל על בית-המשפט לפרש את החוק כבעל תחולה רטרואקטיבית. תכליתו המיטיבה של החוק גוברת על הרציונלים שביסוד הרתיעה מפני החלתם של חוקים על אירועי העבר. תפיסה זו הנחתה את הפסיקה שהתייחסה לתחולתן הרטרואקטיבית של נורמות מתחום המשפט המינהלי, חקיקת משנה והחלטות מינהליות (ראו: ע"א 27/64 ד"ר בדר, עו"ד נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, ואח' [7]; ומן הזמן האחרון: בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [8]).

דין עונשי מקל והתיישנות

16. חוק עונשי המבטל עבירה, או הקובע בגינה עונש קל מזה שנקבע לה בעבר, נתפס כנורמה מיטיבה. פירושו של חוק כזה כחל למפרע הוא, כמדומה, ביטויה העיקרי - בתחום פרשנותה של החקיקה הראשית - של התפיסה שנורמות מיטיבות ראויות להתפרש, על-פי תכליתן, כבעלות תחולה רטרואקטיבית. ואכן הכלל הוא, כי "הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל עונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה" (המשנה לנשיא השופט אלון, בע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 394). אמנם, בעת ביצוע העבירה חל הדין הקודם, ולקיום הערך החוקתי של שלטון החוק אפשר וראוי היה להרשיע את העבריין ולהענישו על-פי הדין שחל על עבירתו בזמן ביצועה. אך מנגד, ניצב השיקול של עשיית צדק עם העבריין, ושיקול זה תומך בהחלה רטרואקטיבית של החוק המקל, שכן, "תהא זו תוצאה בלתי ראויה, אם החברה תעניש היום אדם על עשיית מעשה שכיום נתפס כמותר, או אם תטיל עליו עונש כבד שעה שהמעשה דורש כיום עונש קל" (השופט ברק בפרשת ארביב [4], בעמ' 784).

17. רציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל, זכה לעיגון סטאטוטורי בסעיף 5 לחוק העונשין, כחקיקתו בגדר תיקון 39. על הוראת סעיף 5 כבר עמדנו. עתה נוכל להוסיף, כי הוראתו מבוססת על אותם רציונלים שהנחו את הפסיקה עוד לפני חקיקתו. ענייננו מצריך הכרעה בשאלת תחולתו למפרע של דין חדש הקובע את התיישנותו של עונש. סעיף 5 כפי שכבר ראינו, אינו מורה מאומה בשאלה זו. גם בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את תקופות התיישנותם של עונשים, לא חל כל שינוי. עם זאת ברי, כי שינוי סיווגן של עבירות קנס (כמו עבירות החניה נושא העתירה) - מעבירות "עוון" לעבירות "חטא" - קיצר את תקופת ההתיישנות של הקנסות המוטלים בגינן. וכאמור, טענת בא-כוח העותר היא, שהקיצור בתקופת התיישנותם של הקנסות - אף שלא נקבע בגדר דין התיישנות חדש, אלא נגזר כפועל יוצא משינוי סיווגן של העבירות - מן הדין שיפורש כחל, למפרע, גם על קנסות שהוטלו לפני מועד תחילתו. שינוי סיווגן של העבירות וקיצור תקופת ההתיישנות - טוען הוא - מהווים נורמה עונשית מקלה והכלל, כי הוראה עונשית מקלה ראויה להתפרש כבעלת תוקף רטרואקטיווי, מן הדין שיחול גם כאן.

18. כבר הזכרתי, כי שאלת סיווגו העיוני של שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, כ"דיוני" או כ"מהותי", התעוררה בפסיקה רק באשר לעניין התיישנות העבירה. ההלכה שהתגבשה הורתה, כי שינוי בחוק המסדיר התיישנות (בהקשר האמור) אכן ראוי להתפרש כבעל תחולה למפרע, ובלבד שתקופת ההתיישנות שחלה על העבירה עד לשינוי החוק טרם חלפה. עמד על כך השופט שמגר, בהתייחסו להוראת חוק המסייגת את העמדתו לדין של קטין, אך המאבדת את כוחה לאחר שהקטין הפך לבגיר:
"נסיבות דומות לאלו אינן בגדר תופעה יוצאת דופן, וכבר היו דברים מעולם. כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת" (ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 490).
התפיסה הניצבת ביסוד דברים אלה היא, שכל עוד לא התיישנה העבירה, על-פי הדין החל עליה בזמן ביצועה, אין העבריין מחוסן מפני הארכת תקופת ההתיישנות שבגדרה אפשר יהיה להאשימו. הווי אומר, שלעבריין אין "זכות" שעבירתו תתיישן על-פי הדין שחל עליה במועד ביצועה, ואם חל שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות עליה, יחול השינוי גם על עבירתו אפילו השינוי הוא "לחומרה". לתפיסה זו, ולהבחנה בין דין עונשי מחמיר לדין עונשי מקל לעניין התחולה למפרע, אין ולא כלום. יסוד התפיסה האמורה בהשקפה שההתיישנות בפלילים אינה, כשלעצמה, נורמה עונשית מהותית, אלא דין דיוני שעניינו בקביעת התקופה שבגדרה ניתן להעמיד לדין את העבריין. רציונל נוסף התומך בגישה זו הוא שההתיישנות פוגעת באינטרסים הכרוכים באכיפה העונשית. מכאן, שקביעת גדריה של ההתיישנות היא עניין למחוקק, ושאת הוראות החוק המסדירות את ההתיישנות יש לפרש בצמצום (ראו 21 Am. Jur. 2d [19] , בעמ' 408, ה"ש 19 והטקסט הסמוך לה).
גישה זו אינה מקובלת על פרופ' פלר. לשיטתו (כפי שכבר הזכרנו), ההתיישנות בפלילים מהווה סייג למימוש האחריות הפלילית, ולפיכך הינה בגדר נורמה עונשית מהותית. מכאן דעתו, שההבחנה המקובלת לעניין התחולה למפרע, בין דין עונשי מחמיר לבין דין עונשי מקל, חלה גם על שינוי בנורמה המסדירה את ההתיישנות. אך יצוין, כי גם פרופ' פלר אינו גורס שדין חדש המאריך את תקופת ההתיישנות, ובכך מחמיר עם עושה העבירה, לעולם לא יהיה זה ראוי להחילו למפרע, ובדברי סיכומו לסוגיה האמורה, אף הוא מסכים, כי "בשל משקלה הסגולי הנמוך של התיישנות עבירה, במערכת זכויות הפרט, ניתן לערוך מאזן אינטרסים בין אינטרס הציבור להחיל נורמה שמחמירה תנאי התיישנות, על עבירות שנעברו או לגבי עונשים שנגזרו, טרם צאתה של הנורמה, לבין אינטרס הפרט להנות מן הנורמה הקודמת;" (בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], בעמ' 629).

19. בענייננו, כפי שכבר הערתי בהקשר מצומצם יותר, אינני רואה צורך לפסוק אם ההתיישנות בפלילים, כשלעצמה, הינה בגדר נורמה עונשית מהותית או בגדר דין "דיוני" המסדיר את הפעלת הנורמה העונשית אך אינו מהווה חלק ממנה. לצורך ענייננו די לי להניח, כי לשינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות - אם באשר לעבירה ואם באשר לעונש - נודעת השפעה על הנורמה העונשית החלה על העבריין. ולצורך הדיון בטענת בא-כוח העותר, הנני נכון להניח, כי בנורמה המשנה את תקופת ההתיישנות יש לכלול גם נורמות המשנות אותה בעקיפין, על דרך שינוי בסיווגה של העבירה, בסוג או במידת העונש הקבוע לצדה, או באחד הרכיבים הנורמטיביים האחרים שעל-פיהם נמדדת ונקבעת תקופת ההתיישנות (השוו: פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], שם). ואולם, בשאלת תחולתו הרטרואקטיבית של שינוי בחוק המקצר את תקופת ההתיישנות, רואה אני מקום להבחין בין דין התיישנותה של עבירה שלא הוגש עליה אישום, לבין דין התיישנותו של עונש שהוטל על מי שכבר הורשע בביצועה של העבירה. טעם הדבר הוא, שהרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, המתבטא בביטול עבירה קיימת או בהקלת העונש שנקבע לעבירה, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי המקצר את התקופה שבגדרה ניתן להגיש אישום בגין העבירה, אך אינם תומכים בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש.
אכן, השאלה אם שינוי בחוק הינו בעל תחולה רטרואקטיבית היא שאלה פרשנית. ההכרעה בה חייבת להתבסס על בחינת תכליתו של החוק המתפרש. משמעות הקביעה, כי חוק הינו בעל תחולה רטרואקטיבית, אינה אלא שהגשמת תכליתו של החוק תלויה ומותנית בתחולתו למפרע. ובחינתם, מנקודת ראות פרשנית, של חוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה ושל חוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תלמדנו, כי רק הגשמת תכליתו של הראשון מבין השניים מצדיקה לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיבית. ודוק: אינני מתכוון להרחיב בנושא הרציונלים הקיימים להצדקתה של ההתיישנות בפלילים. זה, כשלעצמו, נושא כבד ומורכב. עם זאת אזכיר, כי להתיישנות העבירה יש כמה צידוקים ידועים. התיישנות העבירה ממריצה את פעולתן של מערכות האכיפה (רשויות החקירה והתביעה), ובכך תורמת היא לחיזוקו של שלטון החוק. וקיום הבירור המשפטי במועד קרוב לזמן האירועים, בעוד הראיות מצויות וזיכרון העדים רענן, מספק ערובה לא-מבוטלת לבירור האמת. להתיישנות העונש, לעומת זאת, אין אלא צידוק עיקרי אחד; היינו, כי עונש, שמסיבה זו או אחרת נמנעה הרשות מלבצעו, פג טעמו, ושוב אין זה מן המידה לתבוע את ביצועו. לא זה בלבד, שלהתיישנות עונש יש צידוקים פחותים מאלה הקיימים להתיישנות העבירה, אלא שגם תוצאותיה של התיישנות העונש חמורות יותר. התיישנות העבירה שוללת אפשרות להביא את העבריין לדין. הרשעתו בדין היא בגדר אפשרות שהוחמצה. ואילו התיישנות עונש פוטרת את העבריין, שהורשע בדינו ופסק-דינו הפך חלוט, מחובתו לרצות את העונש שנגזר עליו.

20. ההבחנה בין התיישנות העבירה לבין התיישנות עונש - ובכך ענייננו - חלה גם לעניין בחינת תכליתה של כל אחת מן השתיים, כמצדיקה (או כבלתי מצדיקה) לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיבית. כפי שכבר ציינתי, הרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה. והדבר, כמדומה, פשוט וברור: הצידוק הרעיוני התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל נובע מהעדפת השיקול של עשיית צדק עם העבריין על פני האינטרס הציבורי הכרוך במיצוי הדין הקודם עמו, אם מפני שהמעשה חדל מלהיות עבירה ואם מפני שהעונש עליו הוקל. אותו היגיון עצמו מצדיק להחיל על עבירתו דין חדש המקצר את תקופת ההתיישנות. אם לא ייעשה כן, ועל עבירתו יוסיף לחול דין ההתיישנות שחל עליה בזמן ביצועה, הרי זה כאילו חזרנו והטלנו על העבריין - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין המאוחר - אחריות פלילית בגין עבירה שבוטלה.
אך לרציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של דין המקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה, אין ולא כלום לעניין החלתו למפרע של דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. האירוע שאליו מתייחסת התיישנות העונש אינו העבירה, אלא גזר-הדין. במועד זה מתוודע הנאשם לעונש שהוטל עליו. כן מתוודע הוא לתקופה שבגדרה ניתן לבצע כלפיו עונש זה. עקרון שלטון החוק מחייב כי עונש שהוטל כדין גם יבוצע. אכן, אם העונש התיישן שוב לא ניתן לבצעו. אך כל עוד לא התיישן, על-פי הדין שחל עליו במועד הטלתו, אין עילה המצדיקה להפקיע את ביצועו. אכן, בידי המחוקק לקבוע, בהוראה מפורשת, כי לדין חדש, המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תהיה תחולה רטרואקטיבית. אך בהישענות על הדוקטרינה הכללית, בדבר החלתו למפרע של דין עונשי מקל, אין כדי להצדיק החלה למפרע של דין חדש המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. כפי שהסברתי, הרציונלים שהדוקטרינה האמורה נסמכת עליהם אינם חלים כאן. ניתן להצביע על טעמים מתחום המוסר החברתי התומכים במתן מחילה לעבריין שטרם הועמד לדין, אם מאז שביצע את עבירתו הורה המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה כזאת, אך אין כל טעם חברתי המצדיק לפטור את העבריין מריצוי העונש שהושת עליו, עקב שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש כזה. יתר-על-כן: תקופות התיישנותם של עונשים אינן קצרות. אי-ביצועו של עונש עד לתום תקופת התיישנותו יהווה - לפחות ברוב המכריע של המקרים - תוצאה מהתחמקות העבריין. מי שבעקבות גזר-דין לא התייצב לריצוי מאסרו, או לא שילם קנס שהושת עליו, ובמשך תקופה ארוכה הצליח להתחמק מריצוי המאסר או מתשלום הקנס, עשוי - מקץ ימים ושנים - להיפטר מן החובה לשאת בעונשו. אך אין היגיון משפטי, או טעם מוסרי, להחיל על עונשו של עבריין כזה דין התיישנות חדש, שיפטור אותו מריצוי עונשו עוד בטרם חלפה תקופת התיישנותו המקורית.

21. לתמיכת טיעונו, כי אף דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש ראוי להחילו למפרע, נתלה בא-כוח העותר בדברי פרופ' פלר, האומר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], בעמ' 628 כי:
"...אם שיטת המשפט דוגלת לא רק באקטיביות לקולא, אלא גם ברטרואקטיביות לקולא, של נורמה פלילית מהותית, גישה זו תופעל גם לגבי הנורמות המסדירות את ההתיישנות. נורמה שקיצרה תקופת התיישנות תחול גם לגבי עבירה שנעברה או עונש שנגזר, לפני תחילת תוקפה של נורמה זו, אם תקופת ההתיישנות הקודמת עדיין לא כלתה" (ההדגשה שלי - א' מ').
העיון בדברי המחבר המלומד מעלה, כי דברים אלו נאמרו על-ידיו בגדר תיאור ביטוייה המעשיים של ההשקפה שלפיה ההתיישנות היא קטגוריה מהותית. על-כל-פנים, מן הרציונלים להצדקת מוסד ההתיישנות, שעליהם עומד פרופ' פלר בהמשך דבריו, לא עולה כי לעניין תחולתו למפרע של שינוי מקל בחוק הקובע את ההתיישנות, אין מקום להבחין בין שינוי בהתיישנות העבירה לבין שינוי בהתיישנות העונש. ההבחנה בין זו לזו נראית, בעיניי, מעיקרי דברים, ועל כך כבר עמדתי. מסקנתי היא אפוא, כי תקופת התיישנותו של עונש נגזרת מן הדין שחל על התיישנות העונש ביום גזירתו. ותיקון בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, גם אם הוא מקל, יחול (בהיעדר הוראה מפורשת אחרת בדבר תחולתו) רק מכאן ואילך.

22. לקנסות הרבים שהוטלו על העותר צמודות תקופות התיישנות שונות: לקנסות שהוטלו עליו לפני יום 23.8.1995 צמודה תקופת התיישנות בת עשר שנים, ולקנסות שהוטלו עליו מיום 23.8.1995 ואילך צמודה תקופת התיישנות בת שלוש שנים. אחת התוצאות מהתפלגות זו היא, כי המועדים שבהם יתיישנו הקנסות שהוטלו על העותר לפני תחילתו של תיקון 39 יחולו אחרי מועדי התיישנותם של הקנסות שהוטלו עליו לאחר תחילתו של תיקון 39. בא-כוח העותר טען, כי תהיה זו תוצאה משפטית בלתי סבירה אם הקנסות בשל העבירות המוקדמות יתיישנו לאחר הקנסות בשל העבירות המאוחרות. אך בטענה זו אין ולא כלום. התוצאה האמורה נובעת מן השינוי החקיקתי והיא אופיינית לתקופת המעבר שבין הסדר חוקי קודם לבין הסדר חוקי חדש. אך אין, ולא צריכות להיות, לה השלכות על הכרעתנו. פשיטא שחובתו של העותר לשלם קנס מסוים אינה יכולה להימדד על-פי מועד התיישנות של קנס אחר שהושת עליו, אם אחרי מועד הטלתו של הקנס המסוים ואם אחריו.

סיכומו של דבר

23. אילו נשמעה דעתי, היינו דוחים את העתירה. אך רוב חבריי סבורים, כי הדין עומד לימין העותר, והכרעתנו בעתירתו היא כדעת הרוב. כשלעצמי אני מצר על הכרעה זו. במשך שנים התעלם העותר מדוחות החניה שנרשמו לו וחדל מלשלם את הקנסות בגינם. רק משעמדה המשיבה לעשות מעשה, ולהפעיל נגדו את אמצעי הגבייה העומדים לרשותה, נזעק העותר לבית-משפט זה בבקשת סעד. חוששני שקבלת עמדתו מצמיחה הלכה קשה. העותר, שבמשך שנים שם את החוק ללעג ולקלס, התעלם מן הקנסות והמשיך לבצע עבירות חניה כאוות נפשו, יוצא נשכר, ואילו האינטרסים הציבוריים הכרוכים בקיום שלטון החוק ובשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת הדין, סופגים פגיעה. דעתי, מן הטעמים שפירטתי, היא כי הדין היה מחייב הכרעה אחרת - פשוטה, ראויה וצודקת - והיא, שעל העותר לילך ולשלם את קנסותיו.


השופט י' טירקל

שינוי סיווגה של עבירה - מאי משמע?

1. המחוקק המנדטורי, והמחוקק הישראלי בעקבותיו, חילקו את "העולם המלא" של העבירות שאדם עלול להיכשל בהן לשלוש קבוצות עיקריות ("סוגים" בלשון המחוקק): "פשע", "עוון" ו"חטא". אלה נבדלות זו מזו לפי מידת חומרתן של העבירות, כפי שהמחוקק ביטא אותה בעונשים שקבע בצדה של כל עבירה. לחלוקה זאת נפקויות משפטיות שונות בתחומים שונים, המשותפות לעבירות הכלולות בכל קבוצה, כמו בתחום התיישנות העונשים, שהיא עניינו של פסק-דין זה. כך, במקום לקבוע בצדה של כל עבירה הוראות נוספות הצריכות לעניינה - כמו בעניין תקופות ההתיישנות של העבירה או של העונש שנקבע לה - נקבעו הוראות כאלה לגבי הקבוצה כולה. וכך נקבע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] כי תקופת ההתיישנות של עונש שהוטל בשל עבירה מסוג פשע הוא עשרים שנה; מסוג עוון - עשר שנים; ומסוג חטא - שלוש שנים.
על-ידי שיטת הקבצה זאת החלתה של הוראת דין מסוימת על הקבוצה כולה, כמוה כהחלתה המיוחדת על כל עבירה ועבירה שבתוכה. לכאורה, החלה של הנורמה החדשה בדרך עקיפה; לאמיתו של דבר, אין בין החלה כזאת לבין החלה ישירה ולא כלום. הוא הדין בהעברתה של עבירה מתחומה של קבוצה אחת לתחומה של קבוצה אחרת בדרך של שינוי סיווגה על-ידי שינוי העונשים הקבועים בצדה. כאן, כניסתה של העבירה תחת כנפי הקבוצה האחרת היא המחילה עליה את הוראות הדין החלות על הקבוצה, ואף היא כמוה כהחלה ישירה.

2. סעיף 24 לחוק העונשין, כפי שנחקק בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) (להלן - תיקון 39), סיווג מחדש את העבירות והסיט את קו הגבול שהבדיל בין העבירות ה"קלות" מסוג חטא, לבין העבירות החמורות מהן, מסוג עוון, באופן שנתרחב תחומן של העבירות מן הסוג הראשון ונצטמצם תחומן של העבירות מן הסוג השני. עבירות שעד תחילתו של תיקון 39 - שהייתה ביום 23.8.1995 - היו בעיניו של המחוקק חמורות יותר, היו בעיניו לקלות. עבירות שעמדו במחיצתם של עוונות נמצאו עומדות במחיצתם של חטאים. אם קודם לכן היו בגדר עבירות שתקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן הייתה עשר שנים, הרי משעה שנמצאו עומדות שם תקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן הוא שלוש שנים.
לשון אחרת, משמעותו של סעיף 24 לחוק העונשין, כפי שנחקק בתיקון 39, היא שקוצרה תקופת ההתיישנות של עבירות מסוימות - בענייננו, עבירות חניה שהן עבירות קנס - מעשר שנים לשלוש שנים; ולמרות הטכניקה החקיקתית שנקט המחוקק, כאילו הורה על כך במפורש ובמישרין.

תחולתו של הקיצור - גם למפרע?

3. אינני רואה צורך לחזור ולעסוק כאן בכל פניה של סוגית ההתיישנות בכלל, אם היא "דיונית" או "מהותית", מתי היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית, ומתי אינה כזאת. לדעתי מלמדים לשונו של תיקון 39, מכלול הוראותיו ודברי ההסבר שליוו אותו, על התכלית: קיצור תקופת התיישנותם של העונשים שבהם מדובר, ולמפרע.
ההוראות העיקריות שמהן נלמד הדבר לענייננו מצויות בסעיפים מס' 4 ו5- לחוק העונשין, כפי שנחקקו בתיקון 39, שזו לשונם:
4. נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה" (ההדגשה שלי - י' ט').
5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.
(ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר
מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה" (ההדגשה שלי - י' ט').
"ביטול
העבירה לאחר
עשייתה

"שינוי חיקוק
לאחר עשיית
העבירה

בסעיף 4 לחוק העונשין ניתן ביטוי ברור לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה, אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין שננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין שלא ננקטו. יותר מכך, אפילו ניתן גזר-דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. המחוקק לא אמר די, ובסיפה של הסעיף נשללה בפירוש ובלשון גורפת האפשרות שלהרשעה שהייתה לפני הביטול יהיו תוצאות בעתיד. בענייננו לא חדל, אמנם, המעשה מלהיות עבירה, אולם כפי שראינו, נמצא עומד, מכוח תיקון 39, במחיצתן של עבירות קלות יותר, שתקופת התיישנותן ותקופת התיישנות העונשים שהוטלו בגינן קצרות יותר. אותם צידוקים שמכוחם יש להפסיק את ביצועו של גזר-דין שניתן לפני ביטול האיסור, מצדיקים, לדעתי, גם את קיצור התקופה שבמהלכה ניתן לבצע את גזר-הדין - דהיינו, תקופת התיישנותו של העונש - מקום שהאיסור כשלעצמו לא עבר מן העולם, אלא שחומרתו נחלשה.
מסקנה דומה נלמדת גם מתוך סעיף 5 לחוק העונשין. סעיף זה, כקודמו, מחיל אף הוא באופן רטרואקטיבי נורמות פליליות מקלות, אלא שכאן מדובר במצב שבו לא ביטל החיקוק החדש את האיסור, אלא הקל ב"מידתו או סוגו" של העונש. לשון אחרת, התגובה העונשית על המעשה רוככה. אכן, "מידת התקופה" של ביצוע העונש איננה באה בגדר "מידת העונש", אולם היא חלק מן התגובה העונשית הכוללת. ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ארוכה יותר התקופה שבמהלכה מרחף מעל העבריין האיום של הסנקציה הפלילית; ככל שהיא קלה יותר - מתקצרת גם התקופה. לפי השקפתי, אין לבודד חלק זה של התגובה העונשית מיתר חלקיה, וכמו שמקלים אנו לעניין המידה והסוג של העונש גם למפרע, כך יש לאחוז במידה המקלה גם לעניין התקופה.

4. רוח חסד זאת, שאינה עולה רק "למעלה" - דהיינו, שורה על העתיד - אלא יורדת גם "למטה" - דהיינו, שורה גם על העבר - (למקור הפרפרזה עיין קהלת, ג, כא [א]), מנשבת בחוזקה גם מתוך דברי ההסבר לסעיפים מס' 4 ו5- לחוק העונשין, כפי שנכתבו בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב1992- (בעמ' 116). בשל חשיבותם יובאו הדברים להלן בהרחבה:
"לסעיף 4
ביטול עבירה דינו שיבטל את האחריות הפלילית בכל השלבים של מיצוי הגשמתה, עד כדי מחיקת העבר הפלילי שבעטייה. ביטול פליליות המעשה היא הדרך השורשית ביותר מבין דרכי השינוי של עמדת החברה כלפי מעשה עבירה - הפיכתו למעשה מותר. ביטול העבירה פועל פעולתו בכל שלב ושלב של הגשמת האחריות הפלילית עליה - ומבחינה זו הוא פועל גם באורח רטרואקטיבי".
"לסעיף 5 ו62-
מוצע לנטוש את הגישה הנוכחית הנקוטה בסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- (להלן - חוק הפרשנות), שלפיו, על אף ביטול העבירה, צפויים למבצעי העבירה לפני ביטולה העונשים שהיו קבועים בחיקוק המבוטל. בהצעה אומצה הגישה המודרנית המסתמנת גם בפסיקת בית המשפט העליון, לפיה הדין העונשי המקל עם עושה העבירה פועל לטובתו בשני הכיוונים: דין שעת המעשה ימשיך לחול על אף שבוטל, אם הוא מקל לעומת הדין שהחליף אותו, ואילו אם הדין החדש הוא המקל, יחול הוא, באופן רטרואקטיבי, במקום דין שעת המעשה.
מגמת סעיף 5 איננה להיטיב עם עושה העבירה: אין זה עניין של הטבה או הרעה.
הגישה החדשה מעוגנת היטב במדיניות ענישה דינאמית ההולמת חברה מתקדמת. אין להשלים עם ענישה של מעשה שהוא מותר בשעת הענישה, ואין מקום להפעיל כלפי אדם טיפול עונשי חמור מזה המחוייב על פי חוק שבשעת הטיפול. זהו הבסיס העקרוני של הוראות סעיף 5.
במקרה המיוחד שדינו של הנאשם כבר נגזר בפסק דין חלוט, מוצע שלא לפתוח מחדש דיון לענין העונש ומוצע העקרון לפיו אם העונש שנגזר היה חמור מן העונש המרבי שנקצב בחוק החדש, יבוא עונש מרבי זה במקום העונש שנגזר.
ההקלה שבחיקוק החדש עשויה להתבטא בכל המישורים - הן זה של העילה לאחריות פלילית, והן זה של האחריות עצמה, לרבות הסייגים לה, כלומר גם בחיקוק המשנה את הגדרת העבירה, גם בעונש וגם בתנאי מתנאי העבירה והאחריות עליה" (ההדגשות שלי - י' ט').
אגב, סעיף 62 להצעת החוק, שדברי הסבר אלה מכוונים גם אליו, עניינו, בין היתר, ביטול ההגדרות של "חטא", "עוון" ו"פשע", שהיו בחוק הפרשנות.

5. על הסוגיה של תחולת החוק בזמן ועל בעיית התכלית עמד הנשיא ברק בהרחבה בפסק-דינו הידוע בפרשת ארביב הנ"ל [4], בעמ' 776-775:
"בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על-פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על-פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך, יש לקבוע את תכליתו של החוק ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו. על תכליתו של החוק ניתן ללמוד מלשונו, מההיסטוריה החקיקתית שלו, מחקיקה מאוחרת ומעקרונות היסוד של השיטה".
דומני שדי בדברים שנאמרו למעלה, לעניין לשונם של סעיפים 4 ו5- לחוק העונשין ולעניין דברי ההסבר לתיקון 39, כדי להצביע על תכליתו של החוק ומכאן על תחולתו בזמן, לאמור, על תחולתו הרטרואקטיבית. ולא למותר להוסיף לענייננו מדברי המשנה לנשיא אלון בע"פ 63/89 הנ"ל [9], בעמ' 394, שאמר, בהסתמכו גם על ביטויו של העיקרון במשפט העברי:
"לעומת זאת, ואף זו הלכה מקובלת בידינו, אין העיקרון של אי-תחולה למפרע חל אלא לעניין הוראה פלילית שבאה להחמיר עם האדם, היינו לחדש עצם קיומה של עבירה או להחמיר בעונשה של עבירה קיימת; אך הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל בעונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה. תחולת ההוראה הפלילית המקלה למפרע הסברה בכך, שמשגילה המחוקק שמעשה פלוני שוב אינו בבחינת עבירה או שיש להקל בעונשו, מן הראוי שהנאשם ייהנה מכך ולא ייענש על מעשה שהוא מותר בשעת הענישה ולא ייגזר עליו עונש שהוא חמור מזה שקיים בשעת גזירת הדין".
כפי שאמרתי למעלה, בעיניי הוראה המקצרת את תקופת התיישנותה של עבירה, או את תקופת התיישנות העונש, היא בגדר הוראה שבאה להקל עם העבריין, ולפיכך, בהיעדר הוראה לסתור, יש להחיל אותה למפרע.
6. על סוגית הארכתה או קיצורה של תקופת התיישנותה של עבירה עמד הנשיא שמגר בפסק-דינו בע"פ 499/80 [10], בעמ' 490: שם נדונה, אמנם, הסוגיה מזווית הראייה של סבירות ההוראה, אולם התוצאה הייתה זהה לזאת המתבקשת בענייננו:
"כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת".
7. כהשלמה לדברים שלמעלה, אי אפשר שלא להפנות לדיון המאלף בסוגיית ההתיישנות בתחום דיני העונשין אצל פרופ' פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], בעמ' 622 ואילך, ולקורלציה המעניינת בין ההתיישנות לבין תחום תחולתה העניינית שעליה עמד. כפי שציין, לעניין האחרון, יש להתייחס גם לחומרתו של מושא ההתיישנות ולאנטי-חברתיות שלו (שם, בעמ' 630). כן ציין, במקום אחר, כי להבדיל מן החומרה המופשטת של העבירה שבגדרה נופל הארוע העברייני, "קשה להשלים עם התעלמות גמורה מחומרתו המעשית של האירוע, מקום שהוא מהווה אחד ממרכיבי ההנחה מושא ההסדר" (ספרו הנ"ל (כרך ג) [16], בעמ' 15). גם בדיון שלפנינו אין להתעלם מטיבן ומאופיין של העבירות שבהן מדובר, שחומרתן קלה והאנטי-חברתיות שלהן מצומצמת.

סיכום

8. בסופה של הדרך שבה הלכתי ניצבת המסקנה כי אין לאכוף על העותר את תשלומם של דוחות החניה שנרשמו לו בתקופה המסתיימת שלוש שנים לפני שהומצאה לו ה"דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה". תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם. אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. אם יש לקח ציבורי שצריך להילמד הרי הוא שעל רשויות ציבוריות, כמו המשיבה, למלא את חובתן ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מן העונש. אין זה תפקידה של מערכת המשפט לתקן מה שעיוותו הרשויות על-ידי פרשנות הנוחה להן.
9. אם תישמע דעתי תתקבל העתירה והצו-על-תנאי שהוצא נגד המשיבה לגבי הדוחות שנרשמו עד יום 5.1.1994 ייעשה למוחלט.
לאור הערתי דלעיל, לא הייתי פוסק לעותר הוצאות.
המשנה לנשיא ש' לוין
1. כמו חברי הנכבד השופט מצא, גם אני סבור שההבחנה בין הוראות דיוניות לבין הוראות מהותיות לא תוכל לסייע בידינו לפתרון השאלה שבמחלוקת, כבר מהטעם שלאחר שהושת על הנאשם עונש כבר אין קיים הליך שיפוטי שיש מקום להחיל עליו את ההוראה החדשה. עם זאת איני רואה עין בעין עמו לגבי ההבחנה המקובלת עליו בין התיישנות העבירה לבין התיישנות העונש, ולדעתי אם קיימת הבחנה, הריהי פועלת לטובת החלת הדוקטרינה החלה על התיישנות העבירה על התיישנות העונש, מקל וחומר. לעניין העונש, רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, ואין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק-הדין. ספק רב בעיניי אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה. בנסיבות אלו נראה לי שהכלל הנכון שצריך לחול בענייננו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתיישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כך פסקנו לגבי התיישנות העבירה: פרשת נאשף הנ"ל [1], עמ' 570; פרשת פלוני הנ"ל [2], ונראה לי שהלכה זו צריך שתחול גם על התיישנות העונש.
איני סבור שיש משמעות כלשהי לענייננו, אם ישירה ואם עקיפה, לאמור בסעיף 5 לחוק העונשין, כפי שחוקק בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), כשהוא לעצמו. חברי הנכבד השופט אור הפנה את תשומת-לבנו לסעיף 12 לאותו תיקון, אשר איפשר לרשויות האכיפה להיערך בעוד מועד לשינוי הכלול בו, אך הייתי מגיע לאותה תוצאה גם אלמלא הסעיף האמור.
במקרה שלפנינו קוצרה תקופת ההתיישנות לפני שחלפה תקופתה המקורית. מהטעמים שפרטתי לעיל, אני מצטרף אפוא לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד השופט טירקל.
השופט א' גולדברג
נמוך הוא משקלה הסגולי של התיישנות עבירה במערכת זכויות הפרט (פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], בעמ' 629). נמוך יותר הוא משקלה הסגולי של התיישנות העונש במערכת זכויות הפרט. שכן, עניין לנו, ברוב רובם של המקרים, בהתחמקותו של הנאשם שכבר נגזר דינו מביצוע העונש, ו"האשמה" לחלוף הזמן רובצת כולה לפתחו, ולא לפתחן של רשויות אכיפת החוק. נאשם כזה בוודאי שאינו יכול לטעון כי "הסתמך" במשך תקופת התחמקותו מביצוע העונש על כך שתקופת התיישנות העונש תקוצר בעתיד, ומשנתממשה "ציפייתו" יש לראותו כמי שביצע את העונש לפי התקופה המקוצרת. על-כן, אי-החלתה של תקופת ההתיישנות החדשה (המקוצרת) אינה יוצרת כל התנגשות בין האינטרס של הנאשם כפי שהיה בעת גזירת הדין ובין השיקול שהביא לקיצור התקופה. החלה רטרואקטיבית של תקופת ההתיישנות המקוצרת, היא שפוגעת בציבור. שכן, יש בה מסר שלילי לצייתנים שבציבור, כי התחמקות מביצוע גזר-דין משתלמת. תופעה כזאת, הפוגעת במערכת אכיפת החוק, בוודאי שאין לעודד. על-כן, מאזן האינטרסים מחייב כי נורמה המקצרת את תקופת התיישנות העונש לא תחול רטרואקטיבית, כשמתן פרס למתחמקים מביצוע גזר-דין נוגד את האינטרס הציבורי.
לפיכך אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט מצא.
השופט ת' אור
1. מונחות בפני חוות-הדעת של חבריי, המשנה לנשיא והשופט טירקל מצד אחד, והשופטים מצא וגולדברג מן הצד האחר. לכתחילה, סברתי כי לא אוכל להצטרף לאחת משתי העמדות העולות מחוות-הדעת האמורות, וכי אצטרך לפלס לעצמי דרך משלי בסוגיה העומדת בפנינו.
2. מצד אחד, ראיתי קושי בעמדה העולה מחוות-דעתו של חברי השופט מצא. על-פי חוות-דעת זו, הסיווג המתוקן של עבירות לחטאים ועוונות, אשר הוכנס לחוק העונשין, במסגרת סעיף 1 לחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) (להלן - תיקון 39) אמור לחול, לצורך העניין שבפנינו, באורח פרוספקטיבי בלבד. משמעות הדבר היא, שלעניין התיישנות עונשים, יחול הסיווג המחודש אך ורק על עונשים שהוטלו לאחר מועד כניסתו של תיקון 39 לתוקף (קרי, ביום 23.8.1995). סברתי, כי גישה זו אינה מגשימה את תכלית החקיקה, אשר יצקה תוכן ממשי להבחנה בין עבירות שהן חטא לבין עבירות שהן עוון, ובכך תיקנה את העיוות שנוצר לעניין זה בדין שקדם לתיקון 39. על רקע זה, סברתי כי באשר לתיקון האמור צריך לחול העיקרון הכללי של תחולה אקטיבית - היינו, תחולה גם על מצבים משפטיים שהם בתהליך של התהוות (לעיקרון האמור, ראו ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה [11]), בעמ' 782-781; ראו גם מ"ח 6148/95, בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 356; בג"ץ 3480/91 ברגמן נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, מחוז תל-אביב, ואח' [13], בעמ' 724).
3. מצד אחר, סברתי כי העמדה, שלפיה חל תיקון 39 ללא סייג גם על עונשים אשר נגזרו טרם קבלתו, אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון שלפיו עלינו לפרש דברי חקיקה באופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי (ראו דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות ואח' נ' המועצה האזורית עמק לוד ואח' [14], בעמ' 678-677). עמדה זו מעוררת, על פניה, קושי באותם מקרים שבהם חלפו מאז שהוטל העונש ועד מועד כניסתו של תיקון 39 לתוקף למעלה משלוש שנים. בכל אותם מקרים, נובעת מן העמדה האמורה פקיעה מיידית של תקופת ההתיישנות. תוצאה זו היא תוצאה קשה. משמעותה היא חסימה מיידית של כל יכולת לאכוף מספר גדול של פסקי-דין, ללא כל התראה מוקדמת. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההנחה הכללית לפיה "החוק מעצם מהותו, מכוון פעולות עתידיות: אין כל משמעות לכוון היום פעולה שנעשתה אתמול" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [17], בעמ' 620). בכך טמון יסוד של רטרואקטיביות, אשר סברתי כי אין הוא סביר, מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי.
4. בסופו של דבר, החלטתי להצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חבריי, המשנה לנשיא והשופט טירקל. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שתיקון 39 כולל הוראת תחילה, לפיה "תחילתו של חוק זה בתום שנה אחת מיום פרסומו ברשומות" (סעיף 12 לתיקון 39). ככל הוראת תחילה, מטרתה של הוראה זו היא "...לאפשר לציבור ולמבצעי החוק להכין את עצמם לקראת כניסתו של החוק החדש לתוקף..." (ברק בספרו הנ"ל [17], בעמ' 612; ראו גם בג"ץ 2832/96 בנאי ואח' נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ואח' [15], בעמ' 595). לשון אחר, תיקון 39 כלל מנגנון, אשר איפשר לרשויות אכיפת החוק להיערך מבעוד מועד לשינוי הנורמטיבי הקבוע בו, ולפעול במהלך השנה שנקצבה עד כניסת החוק לתוקף לאכיפת פסקי-הדין בכל אותן עבירות אשר סיווגן עמד להשתנות מעוון לחטא. על-כן, החלתו של תיקון זה, באופן שהוא חל גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות. מדובר בהחלה אקטיבית, אשר יוצרת איזון, שהמחוקק ראה אותו כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי-דין פליליים.

מטעמים אלה, החלטתי להצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חבריי, המשנה לנשיא והשופט טירקל.

השופט י' קדמי
1. התוצאה שאליה הגיעו חבריי הנכבדים, השופטים מצא וגולדברג, נראית לי התוצאה הראויה; ואנוכי מצטרף לעמדתם. כמו חבריי, גם אנוכי סבור כי עונשי הקנס שהעותר נתבע לשלמם, טרם התיישנו.
2. עם זאת רואה אני להעיר שלוש הערות:
א. רואה אני להביע צער על כך, שהמשיבה לא השכילה להראות לנו - במידה הדרושה - כי פעלה בשקידה סבירה לגביית הקנסות וכי ננקטו מצדה לאורך כל התקופה פעולות גבייה שהיה בהן כדי להפסיק את מירוץ התיישנותם.
העותר טוען כי לא נדרש - בשום דרך - לשלם את הקנסות האמורים בתוך תקופת ההתיישנות, ואם לא כך הם פני הדברים, ניתן היה לצפות מהמשיבה שתפריך טיעון זה בראיות מתאימות.
ב. כשלעצמי, הייתי מטה אוזן קשבת לפרשנות המאפשרת לבית-המשפט לקבוע - בנסיבות מתאימות - כי במקום שאדם יוצר במכוון מצב המסכל את מימושו של עונש שהוטל עליו, רואים את התקופה שבה קיים אותו "מצב מסכל", כתקופה שבה נפסק מירוץ ההתיישנות, כאשר זה יתחדש, רק מיום שבו שוב יהיה בידי הרשות, בשקידה נאותה, לממש את הריצוי.
בפרשה דנא, העותר שינה את כתובתו - לרבות יצא לחוץ-לארץ - חזור ושנה, בלי לדווח על כך לרשות הרישוי או לרשות שבידיה הופקדה גביית הקנסות, ובדרך זו סיכל את יכולתה של הרשות לגרום לתשלום הקנסות. במצב דברים כזה, לאור האמור לעיל, הייתי תומך בגישה האומרת כי מי שמתעלם ביודעין מחובתו לשלם עונשי קנס ומתנהג בצורה המציבה מכשולים על דרכה של הרשות לממש עונשים אלה, אינו זכאי ליהנות מהתיישנות העונש, כל עוד עומדים המכשולים בעינם.
ג. ולבסוף - ואפשר שראוי היה זה להיות הטעם הראשון - בנסיבות העניין, לא ראוי העותר לסעד מן הצדק, בהתחשב בכך שעתירתו לוקה על פניה בחוסר ניקיון כפיים מופגן.
העותר נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו, ודי בטעם זה לבדו, כדי לסגור בפניו את דלתותיו של בית-משפט זה.
סגירת הדלתות אינה פוגעת בפרשנות החוק, ואף אינה "מכשירה" את השתהותה של הרשות במימוש הקנסות. ברם, לעומת זאת, משרתת סגירת הדלתות כאמור את העניין שיש לציבור במניעת זלזול מכוון בשלטון החוק. עניין זה לא יבוא על סיפוקו בהצהרות. דרושים לתכלית זו מעשים שיהיה בהם כדי להוכיח לכול, שבעניין זה: אין רשע וטוב לו; וצדיק - המשלם קנסות במועדם - לא יוחזק כאוויל.
השופטת ד' דורנר
1. רוב העבירות והעונשים שהוטלו בגינן ושלא בוצעו במועד, יש להן מחילה. הזמן מקהה את הפגיעה בחברה, ומשכיח את העבירה. אין פוקדים על אדם עוונות ראשונים. זאת, בשל העניין הציבורי (להבדילו מעניינו של הנאשם, שלא עומדת לו זכות להתיישנות) לשכוח. עמד על כך השופט זילברג:
"...הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי 'לשכוח' את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד...
הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו'מיישן' אותה (את העבירה) כליל..." (פרשת נאשף [1], בעמ' 586).
דברים אלה, שהתייחסו להתיישנות העבירה, יפים אף להתיישנות העונש. שכן, ביצוע העונש הוא פן של טיפול בעבירה, שכאמור, לציבור אינטרס לשכוח אותה. ראו גם פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], בעמ' 623.
כך הוא ברוב העבירות. יצאו פשעים נגד האנושות שלא נשכחים ואין להם מחילה. ואילו בעבירות האחרות נקבעת תקופת התיישנות על-פי סיווגה של העבירה - חטא, עוון או פשע. סיווג זה משקף את הקטגוריה האנטי-חברתית או החומרה שהחברה משייכת אליה את העבירה. ככל שהעבירה מסווגת כחמורה יותר, פרק הזמן המיישן והמשכיח אותה ואת העונש שהוטל בגינה ושלא בוצע הוא ארוך יותר. החוק מבחין גם בין התיישנות העבירה בטרם הרשעה להתיישנות העונש, ובכל סוגי העבירות נקבעת תקופת התיישנות ארוכה יותר לעונש מאשר לעבירה. ראו סעיפים 9 ו10- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב].
על-כן, שינוי סיווגה של העבירה משקף, שינוי בדעת החברה באשר לקטגוריית החומרה שהעבירה משתייכת אליה, על המשתמע מכך לגבי אינטרס הציבור במיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש.
שינוי סיווג העבירה בתחיקה יוצר אפוא מצב עניינים, שלפיו אין עוד לחברה עניין בתקופת ההתיישנות שהייתה קבועה לעבירה בסיווג הקודם, וכי תקופת ההתיישנות הראויה היא זו המוקצבת לסוג העבירות שאליה משתייכת העבירה על-פי החוק המתקן.
מצב עניינים זה, המשקף את צורכי החברה העכשוויים, נכון לגבי כל העבירות והעונשים, אם העבירות נעברו או העונשים נגזרו לפני השינוי בחוק, ואם לאחריו.
2. ודוקו: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של נורמה, אלא בתחולתה האקטיבית, מכאן ואילך. שכן, התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ולענייננו, על עונש שטרם בוצע. ראו, למשל בג"ץ 3480/91 הנ"ל [13], בעמ' 724.
האמור לעיל, בדבר תחולתה בזמן של תחיקה המשנה את סיווג העבירה וכתוצאה מכך את תקופת ההתיישנות, משקף אפוא את הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית. ואכן, כך גם נפסק בהתייחס לשינוי תקופת ההתיישנות של עבירה, שכאמור, אין להבחין בינה לבין התיישנות העונש, להוציא תקופת ההתיישנות. ראו ע"פ 499/80 הנ"ל [10], בעמ' 490.
3. ומן הכלל אל הפרט: עבירות חניה הן מן העבירות הקלות שבנמצא. העונש הקבוע לצדן הוא קנס בלבד. סכומו לא נקבע בחוק אלא בצו, ובדומה לכל הקנסות הקבועים בצו נמוך הוא במידה רבה מן הקנסות הקבועים בחוק. ראו סעיף 61 לחוק העונשין. יתר-על-כן: הקנס הקבוע בגין עבירות חניה הוא אף מן הנמוכים שבקנסות הקבועים בצו. ראו סעיף 1(א) בחלק ג' לתוספת לצו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז1976-, הקובע כי קנס על חניה אסורה מכוח חוק עזר עירוני יהיה בדרגה ב', מתוך 15 דרגות קנס המסווגות מא' עד ט"ו. שיעור הקנס כיום הוא 70 ש"ח.
ואכן, עבירות חניה סווגו מלכתחילה כחטא. אלא, כאמור, סוג העבירה הוגדר בשעתו, בין השאר, על יסוד הערך הנקוב של הקנס, והעבירה הפכה לעוון בשנות ה80- רק בשל האינפלציה הדוהרת באותה תקופה. תיקון 39 רק תיקן שיבוש זה, ולא חולל שינוי מהותי. ואכן, הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום 70 ש"ח שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו באותה תקופה.
4. אמנם, התוצאה במקרה המסוים שלפנינו היא בעייתית. שכן, אין מדובר בעבירת חניה בודדת שהעונש בגינה לא בוצע במשך שנים, שאז אף תחושת הצדק מחייבת התיישנותו. ענייננו הוא בהתנהגות עבריינית רצופה ובוטה, שנמשכה על פני שנים. הנימוק המרכזי להתיישנות - העניין הציבורי לשכוח - אינו חל לגביה. ואכן, אפשר כי ראוי היה להתנות מירוץ תקופת ההתיישנות בכך שהעבריין לא יחזור לסורו. ראו פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [16], שם. אך לא זה הדין.
על-כל-פנים, הכרעתנו בתחולת דיני ההתיישנות חייבת להיות מנותקת מן המקרה הקונקרטי. שכן, כדברי האימרה הידועה, Hard cases make bad law.
אשר-על-כן, מצטרפת אני לדעת השופט טירקל, המשנה לנשיא לוין והשופט אור, כי יש לקבל את העתירה.
5. עם זאת, יש להדגיש כי קבלת העתירה במקרה שלפנינו מבוססת על ההנחה כי לא נשלחו לעותר הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים. אין אפוא במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו